<h1>ספר החינוך מצוה רפ"ב</h1>
<h2>דף ד:</h2>
שלא יאכל ערל תרומה, כלומר כהן שלא נימול בין שהוא מזיד או שוגג או אנוס וכגון שמתו אחיו מחמת מילה שיראת המות מנעתו מלמול, בכל ענין שיהיה מכיון שהוא ערל אסור לאכול בתרומה, והוא הדין שאסור בשאר קדשים. ומניעה זו לא נתבארה בכתוב אבל נלמדה בגזירה שוה. וכתב המעתיק בשם הרמב"ם זכרונו לברכה וביארו המקבלים זה עם זה שזה האיסור הוא מדאוריתא לא מדרבנן. ולשון יבמות [ע' ע"א], מנין לערל שאינו אוכל תרומה, נאמר [שמות י"ב] תושב ושכיר בפסח ונאמר [ויקרא כ"ב] תושב ושכיר בתרומה, מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור בו אף תושב ושכיר האמור בתרומה ערל אסור בה, והוא הדין לשאר קדשים. וזה כמו כן לשון סיפרא, ושם נאמר רבי עקיבה אומר איש איש [שם] לרבות את הערל, ושם נתבאר כלומר בגמרא יבמות [ע"ב ע"א] שדבר תורה משוך אוכל בתרומה, ומדבריהם גזרו עליו מפני שנראה כערל, ומשוך הוא שנמשכה הערלה בענין שנראה כמי שאינו מהול אחר שנימול. הנה כבר התבאר לך שערל אסור בתרומה מן התורה, והמשוך אסור מדרבנן, והבן זה. ושם נאמר משוך צריך שימול מדרבנן, עד כאן. ולפי הדומה כל אריכות דבריו כאן הוא מפני שכתוב בעקר השני מספר המצות שאין כל מה שילמד באחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן או ברבוי למנותו במנין המצות, והנה הגזירה שוה אחת מי"ג מדות היא, והנה הוא בעצמו ימנה איסור הערל בתרומה באחת ואף על פי שהוא נלמד כן, ולכן יתנצל באומרו כי המקבלים ביארו שזה האיסור מדאוריתא לא מדרבנן. ונראה כי כוונתו לומר שכל זמן שיבארו חכמים זכרונם לברכה בפירוש שהענין מדאוריתא נמנה אותו למצוה, ואף על פי שהוא נלמד באחת מן המדות אחר שחכמים יעידו על הדבר שהוא דאורייתא. ואם לא שראוי להזהר מאד בגחלת הרב ואירא, הייתי אומר כי מדוחק גדול נכנס לזאת הפרשה, וכבר תפש עליו בזה הרמב"ן זכרונו לברכה בספר המצות שלו בעיקר השני והרבה עליו ראיות מדברי הגמרא ומן המדרשות, כבר רבו הדברים עד שלא יכילום שבעה דפין גדולים. וסוף דבר אמר הרב כי ספר מצות הרמב"ם זכרונו לברכה ענייניו ממתקים וכולו מחמדים מלבד העקר הזה שהוא עוקר הרים. משרשי המצוה לפי שהערל כמו זר נחשב אחר שלא נכנס עם ישראל בברית המילה שהוא ענין גדול, והרחקת זר מן התרומה והטמאים מן הקדש שרש אחד להם, וכתוב למעלה סמוך. ונוהגת בכהנים בכל מקום שיש שם תרומה דאוריתא כמו שאמרנו במצוה הקודמת. ומי שעבר על זה ואכל תרומה בין טהורה בין טמאה והוא ערל חייב מלקות.
